מתוך פרויקט ׳שהות׳.
בעשור האחרון אני מצלמת את המרחב הציבורי הישראלי. הרצון להכיר את החברה שבה אני חיה ולהבין טוב יותר איך המרחב הציבורי משקף אותה הוביל אותי ליזום את "שהות": פרויקט רזידנסי עצמאי מתמשך בארץ, שהחל בדצמבר 2015 ומועד סיומו לא ידוע. במסגרת פלטפורמה זו אני נוסעת שלוש פעמים בשנה ליישוב שאני לא מכירה, למשך שבוע ימים. מוצאת איש קשר שעוזר לי להשיג מקום לינה צנוע ומקשר אותי עם כמה פעילים חברתיים מקומיים. אני קובעת איתם פגישות מראש בשלושת הימים הראשונים של השהות, לומדת על המקום, כותבת יומן עם ציטוטים מתוך השיחות, ובשאר הימים – מצלמת.
המטרה היא לשהות בכל סוגי היישובים, מכל המגזרים. נכון להיום שהיתי בשישה עשר ישובים: ערד, קיבוץ ברעם, מעלות תרשיחא, מצפה רמון, עוספיא, קיבוץ כפר מסריק, עכו העתיקה, מושב מעלה גמלא, שפרעם, מושב תימורים, כפר תבור, אילת, קיבוץ כפר עזה, מטולה, אפרת, שכונת הקטמונים בירושלים.
בשנת 2020 יצרתי ספרייה דיגיטלית מתעדכנת, שנמצאת באתר שלי. לכל שהות מוקדש ספר הכולל ציטוטים מתוך שיחות עם המקומיים שאיתם נפגשתי ותצלומים שלי. הציטוטים הם חלק בלתי נפרד מהעבודה על כל מקום שהות. הם הקול של תושבי המקום ומהווים את החלק התיעודי ביצירה. מטרתו – להציף את המורכבות של החברה הישראלית, בעוד שהתצלומים הם התרשמות אישית שלי מהמקום, והשילוב ביניהם יוצר את השלם.
לחצו על התמונה להפניה לעמוד.
במרץ 2022 שהיתי בכפר עזה ובנובמבר 2022 שהיתי במטולה. הטבח שהתרחש בשבעה באוקטובר 2023 ביישובי עוטף עזה ופינוי התושבים מהדרום ומהצפון, שינו את הפרספקטיבה שלנו על החיים כאן, ואת המבט שלי על המסע שאליו יצאתי לפני שמונה שנים. הכרתי אנשים שנרצחו בכפר עזה ובשני היישובים אני בקשר עם אנשים שפונו מבתיהם. האירועים נגעו בי באופן אישי.
כשאני קוראת היום את הציטוטים מהמפגשים עם התושבים המקומיים אפשר לזהות בהם את הפחד של תושבי הקיבוץ מסבבי הלחימה עם עזה ואת החשש מפוטנציאל האיום של חיזבאללה במטולה, אבל גם את האהבה של התושבים ליישובים שלהם ואת החוויה של חיים בסוג של גן עדן. הפער בין הטקסטים האלה לבין הזוועה שהתרחשה ב-7 באוקטובר 2023 וחוויית ההפקרה של יישובי העוטף והצפון הוא בממדים שגורמים לדברים שנאמרו לי רק שנה לפני כן להישמע כמעט תמימים. האימה והשבר בין המדינה לאזרחיה נמצאים בפער הזה.
כשאני מתבוננת בתצלומים מכפר עזה וממטולה, שהם רק חלק מפרויקט "שהות", קשה שלא לחשוב על שני הקצוות הגיאוגרפיים, הצפון והדרום, שנמצאים תחת איום. ובנוסף, אפשר לראות שני קצוות של נקודות מבט שנוצרות מהתבוננות בתצלומים בהווה: מצד אחד מתגלה מבט כמעט נוסטלגי על מקומות שכבר לא נוכל לחוות אותם כפי שהיו, כמו גלויות יפות מן העבר, ומצד שני, היעדר הנוכחות האנושית בתצלומים, המשקף את המציאות העכשווית הכאובה של ישובים נטושים. נוצרה כאן קריעה בזמן. פער בין התחושה שמדובר בעבר רחוק, לבין הווה פצוע ה"מדלג" על הזמן שבו נכחתי, שהיתי וצילמתי במקום.
הציטוטים מובאים מתוך שיחות עם חברי וחברות קיבוץ כפר עזה שנערכו בשנת 2022.
"אנחנו קיבוץ גדול וחזק ויש אצלנו רשימת המתנה, למרות הסיכון שיש בחיים כאן. את כפר עזה הקימו בשנת 1957 שני גרעיני נח"ל. כיום הקיבוץ שלנו מופרט, אבל נשארו בו חלקים כלכליים משותפים, כמו החקלאות והמפעל המצליח "כפרית" שמייצר צבעים לתעשיית הפלסטיק. רוב התושבים הם חברי קיבוץ, כי חלק גדול מהמצטרפים להרחבה נהפכו לחברים".
"יש לא מעט תקופות שבהן יורים עלינו מעזה, לכן הוקם 'מרכז חוסן' בקיבוץ שער הנגב. זהו מערך מפותח של תמיכה נפשית לתושבי האזור. כשיורים מפחיד אותי שזה יתפוס אותי בזמן נהיגה, כי ברכב אנחנו חשופים לגמרי. אנחנו בעוטף נוהגים כשהעיניים מביטות לשמים. יש בקיבוץ חברים שמעדיפים לחיות בבית פחות טוב ובלבד שלא יראו ממנו את עזה, שלא יפנה לגדר. זה מקטין את החרדה, למרות שמבחינת הסכנה אין הבדל בין המיקומים של הבתים בקיבוץ."
"הגענו לקיבוץ בשנת 1985. זאת הייתה תקופה שבה יכולנו לבקר בעזה והיו בינינו קשרים. נסענו לחוף הים שלה, אכלנו פלאפל, ערכנו בה קניות, ותושבי עזה עבדו בקיבוץ."
"בזמנים של לחימה אנחנו חושבים גם על הילדים בעזה."
"הקיבוץ שלנו לא 'קיבוצי', אין לנו כמעט מסורות שמאוד מאפיינות קיבוצים אחרים. אנחנו ממציאים כל פעם מסורות חדשות, אבל לא תמיד הן מחזיקות מעמד."
"בשנת, 2000 כשהבן שלי נולד, התחילו מטחי הירי מעזה. בשנים הראשונות של הירי, היינו בהכחשה, אפילו כשנפל אצלנו הפצמ"ר הראשון, המשכנו בחיים כרגיל, אז גם לא היו לנו ממ"דים ולא התרעות 'צבע אדום'. בשנת 2008 כשג'ימי (קדושים), חבר קיבוץ אהוב נהרג מפצמ"ר, זה היה אירוע מכונן בקיבוץ. המוות שלו טלטל אותנו וההכחשה של הסכנה הסתיימה באותו רגע. כיום כשיש מבצע לחימה עם עזה, המשפחות עם הילדים מתפנות למקומות בטוחים. לא פשוט כל פעם מחדש לעזוב את הבית עם המשפחה, בעיקר כשלא ידוע לכמה זמן. זאת הרגשה של תלישות, אבל בכל פעם כשהמשפחות חוזרות לקיבוץ אנחנו עורכים ארוחת ערב גדולה משותפת לכל החברים."
"כדאי לך לבקר בבוסתן החדש. זה מקום מקסים עם מגוון עצים ופרחים שנפתח ב 2020 אחרי שהבוסתן הישן נשרף מעפיפון תבערה מעזה."
"כהורים, אנחנו עסוקים לא מעט בשאלה עד כמה החיים כאן פוגעים בילדים שלנו. אחרי כל תקופה של ירי, שאלנו את הילדים אם הם רוצים לעזוב ולעבור לגור במקום אחר והם תמיד ביקשו להישאר. הקשר בין הילדים בכל קבוצת גיל בקיבוץ מאד חזק.".
הציטוטים מובאים מתוך שיחות עם תושבי ותושבות מטולה שנערכו בשנת 2022.
"מטולה הוקמה ב־1896 ואני דור שישי כאן. המשק שלנו עבר הרבה גלגולים, אבל כיום אף אחד כבר לא רוצה לעבוד בחקלאות. זה לא משתלם כלכלית. מי שמרוויח אלה רק הרשתות כמו רמי לוי. מתוך 120 משקים חקלאים נותרו כאן כיום רק 30 משפחות שעוסקות בחקלאות".
"הגענו למטולה ב־1973, בזכות העבודה שלי, אבל זה היה גם מתוך ציונות, להתיישב על הגבול".
"ב־2000 כשצה"ל יצא בחטף מלבנון, נוספה במטולה אוכלוסייה חדשה, משפחות של צד"לניקים. כיום חיות ביישוב כ־12 משפחות. בהתחלה המדינה לא קיבלה אותן כמו שצריך. הם פטריוטים לבנוניים והתייחסו אליהם כאל משת"פים, וזה פצע שלא מגליד אצל המבוגרים. מרוב געגועים הם נהגו לצפות במשקפת אל לבנון, אל הבית. הילדים והנכדים שלהם כבר מעורים לגמרי במטולה".
"כל פעם שמתאפשר לי אני יושב כאן מול הנוף הנהדר הזה. קצב החיים כאן נעים ואני אוהב את השקט".
"במטולה גרים כ־700 סטודנטים, שלומדים במכללת תל חי ושוכרים כאן דירות. זאת פרנסה טובה לתושבים, אבל זה לא מאפשר צמיחה של המקום, כי הצעירים האלה לא נשארים. אנחנו זקוקים לצעירים שישתקעו כאן, כי היישוב הזדקן".
"לא נעים לומר זאת, אבל עד שנת 2000 כשצה"ל היה בלבנון, מטולה פרחה כלכלית. היינו תחנת מעבר לחיילים שלנו ולחיילי האו"ם. היציאה מלבנון הייתה טראומטית, ומהרגע שהצבא יצא, מטולה החלה לדעוך. עד אז גברים לבנונים ולא תאילנדים עבדו אצלנו בחקלאות, והנשים עבדו כאן במשק בית. הם היו מגיעים בבוקר, עובדים עד 14:00 ואז, מטעמי ביטחון, הם היו חייבים לחזור ללבנון.״
"מעמדם החברתי של התושבים ביישוב נקבע על פי הוותק שלהם במקום, אבל מי שאיננו ממשפחת מייסדים מכונה "נוכרי" או "חדש", גם אם הוא חי כאן כבר 50 שנה.״
"האיום הביטחוני מלבנון מעסיק אותנו מאוד, כי היישוב קרוב מאוד לגדר ואנחנו צריכים להיות מוכנים לכל תרחיש, המצב יכול להסלים בכל רגע. רק לפני שנה התחילו להוסיף ממ"דים לבתים והבנייה בעיצומה. עד עכשיו היו לנו רק מקלטים. הלבנונים פועלים בדרכים שונות כדי להטריד אותנו, למשל, הם מאירים עם קרן לייזר על מי שהולך ליד הגדר, ובקיץ הם שופכים קומפוסט על הגדר, כדי למשוך זבובים".
"מטולה בשבילי זה הבית של סבא וסבתא ברחוב הראשונים, והמבט אל לבנון. תראי עד כמה הגדר קרובה אלינו, רואים את המכוניות הלבנוניות נוסעות על הכביש, ואני מנסה לדמיין כל פעם מי האנשים האלה ולאן הם נוסעים. יש קצת תחושה של כלא, כי אנחנו מוקפים בגבול משלושה כיוונים. אני הולכת כאן כל יום ורואה את היופי הזה שנמצא מעבר לגדר, את הרי הלבנון ועמק עיון, ואני יודעת שאני לא יכולה לעבור לשם."
נורית ירדן, ילידת 1959, חיה ועובדת בתל אביב-יפו. ירדן בעלת תואר ראשון מהמחלקה לצילום, האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים. בעבודותיה היא משלבת בין צילום ישיר לצילום מבוים, ועוסקת במתח בין המרחב הפרטי והציבורי דרך סממנים ויזואליים, חברתיים ופוליטיים. לאחרונה הציגה את תערוכת היחיד: "שהות-הקטמונים" בגלריה החדשה סדנאות האמנים טדי בירושלים.
