ספרה החדש של האמנית הרב-תחומית והכותבת מרב שין בן-אלון ,VENICE, בעיצובה של דנה גז, נפתח בהקדשה שהודפסה על גבי צידה הפנימי של הכריכה באותיות קטנות. למרות הגופן המודגש, אפשר לפספס את ההקדשה הזו על נקלה. אבל אני חוזרת אליה בתום הדפדוף מכריכה לכריכה פעם אחת, ואז שוב במהלך העלעול השני והשלישי, כי היא קוראת לי בקול נחוש. ההקדשה הזו מקלה עלי את הכאב העולה במהלך הקריאה בסיפור האפל ששין בן-אלון חושפת, ובעיקר את החזרה לחיים שממשיכים לרחוש, תובעניים וסוערים, מחוץ לדפי הספר. "לכל הנשים שאמרו לא", שין בן-אלון כותבת, ומוסיפה: "ולאלו שלא אמרו".
חשוב להתעכב על ההקדשה הזו. אצל שין בן-אלון, כותבת שבוחרת את מילותיה באותו מינימליזם מדויק המאפיין גם את סגנון רישום הקווי, הרזה, מכמיר הלב והמתריס שמזוהה עימה ומלווה את טקסט-הוידוי שחיברה, אפילו להקדשה בת שני משפטים יש משקל סגולי ומכריע. ההקדשה הזו, המקדשת באופן דו-משמעי את מה שלא נאמר, משמשת כנקודת ציון אליה ניתן לשוב לאורך המסע בזמן ועל פני יבשות ששין בן-אלון מזמינה את קוראיה לצאת אליו בספר זה, השלישי פרי עטה, שראה אור במקביל לתערוכת יחידה שהציגה בגלריה אלפרד ("קשה לשכוח שם כזה", דצמבר 2023-ינואר 2024; אוצרת: ליאן וולף).
סיפור המסגרת של VENICE, המתרחש בשלהי שנות ה-80 של המאה הקודמת, הוא סיפורה של סטודנטית צעירה לאמנות שנוסעת לאירופה כדי לבקר בביאנלה לאמנות בוונציה – מוקד העלייה לרגל השנתי של כל שוחרי האמנות באשר הם, גולת הכותרת הנכספת בקריירה של אמנים.ות רבים.ות, ובמקרה של הפרוטגוניסטית של שין בן-אלון, עיר רפאים אפופת טראומה וכאב שאליה לא העיזה לשוב אחרי המאורעות המתוארים בספר. זהו סיפורה של אישה צעירה שתועה וטועה בדרכה, ונתקלת בתומה בגבר שמציע לה הכוונה תוך שהוא מציג את עצמו כאמן מצליח ומורה מנוסה. את המשך הסיפור הקוראים מגלים בהבזקים שמבליחים ונעלמים כלעומת שבאו, במשפטים קצוצים ואניגמטיים שהולכים וצוברים משמעויות כפולות ככל שהקריאה מתקדמת: "הבנתי את זה מאוחר יותר"; "את צריכה להאמין בעצמך"; "משהו תופס אותי"; "למה אני צריכה לבחור?"
גבר, אישה, זמן, מרחק
שין בן-אלון נוקטת בלשון גוף ראשון כדי לספר את סיפורה. זוהי בחירה אמיצה שמטילה אור חדש על מכלול יצירתה הענף, הכולל גם ציורי שמן אבסטרקטיים אך אקספרסיביים בגוני אדום וורוד שמיעטה להציג; הללו מודפסים בחלקם בספר והוצגו לצד עבודות רבות אחרות מ-30 שנות יצירתה בתערוכה באלפרד, ששאלה את שמה מהמשפט הפותח והסוגר את VENICE: "קשה לשכוח שם כזה".
אך באותה המידה שסיפורה של שין בן-אלון הוא אישי הוא גם קולקטיבי, וככזה, אף חוק התיישנות לא יכול לחול עליו. המתח שהקריאה בו מעוררת אינו מהסוג הצהוב, הרכילאי, זה המבקש לדלות עוד פרטי עדות גרפיים על אלימות מינית שהושתקה. ההפך הוא הנכון – בחירתה של שין בן-אלון לחשוף את הקרביים העדינים הופכת את אלו של קוראיה מהסיבה הפשוטה שסיפורה הוא סיפורן של נשים רבות מספור. זהו סיפור חניכה שנבדל מאחרים וחומק מהנפילה למחוזות הקלישאה בזכות נקודת המבט המרובדת, הרטרוספקטיבית שדרכה הוא מסופר. זו מתאפשרת בשל חלוף הזמן, ואגב כך מאפשרת להתבונן בבהירות עמוק מתחת לשכבת העור הפצועה ולזהות את הקשר בין האפידרמיס המצולק ליצירה שהתכוננה באמצעות הפצע, למרות התהוותו, לצידו.
על הקשר הבלתי ניתן להתרה בין הפצע לפלא שין בן-אלון מרמזת כבר בכריכה, עליה מופיע ציור מלבני בגוני ורוד דהויים שחצוי לאורכו בשריטה ארוכה, מדממת. דו-המשמעות שעימה האמנית נהנית לשחק נגלית בפנינו במערומיה עוד לפני שקראנו מילה אחת: המעטפת הפצועה חובקת בתוכה את האמת. במידה רבה, היצירה-אמירה פותחת של הספר כמו מבהירה את דבריו של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי דידייה אנזייה, שפירסם ב-1985 (שנה לפני המאורעות המתוארים בספרה של שין בן-אלון) את ספרו "האני-עור". בספר זה פירש אנזייה בהרחבה את המושג המופיע בכותרתו, על פיו העור הוא מעטפת הגוף, בדומה ל-"אני" ששואף לעטוף את מנגנון הנפש. דידייה סבר שה-"אני" נשען על העור, שבנוי כשטח מגע שגבולותיו מוגדרים מחדש כל הזמן. יש קשר ישיר, הוא גרס, בין עור פצוע לנפש משוסעת.
בספרו אנזייה בוחן כיצד תמת העור מטופלת בתולדות האמנות. הוא מתייחס בפרט לציורו של הצייר האיטלקי בן המאה ה-16 קורג'יו, Noli me tangere. הציור מורה על רגע של איסור נגיעה, שבו ישו הקם לתחייה מבקש ממרים שלא תיגע בו (או במילים אחרות – שלא תעצור אותו). "מפני שראית אותי האמנת. אשרי אלה שאינם רואים ועם זאת מאמינים", הוא אומר לה ברגע מכונן זה.
השנים שבהן העלילה המתוארת ב-VENICE התרחשה, אותן שנים במהלכן שין בן-אלון התעצבה כיוצרת בתחילת דרכה, קדמו למהפכת ה-Me Too. היו אלה שנים שבהן ה-Noli me tangere הנפשי אליו מתייחס אנזייה היו לחם חוק דווקא בכל הנוגע לשיח שסביב הפצע שהוא פגיעה מינית: לא לדבר, לא להסתכל, לא לגעת, ולא בהכרח להאמין למי שמעיזה לדבר.
לכן, במידה רבה, הסיפור ששין בן-אלון מספרת הוא גם תוצאה של הזמן הנוכחי, של התזמון בו היא מבקשת להשמיע קול. זהו סיפור שנוגע בהדף המעורר והפוגעני שיכול ליצור המפגש החזיתי בין אישה צעירה לגבר שמבקש לנצל את סמכותו כדי ליצור עימה אינטימיות כפויה. הוא נוגע בשאלת העצמאות של אישה שנופלת קורבן למניפולציה, ופועלת כדי להשתחרר מעול הטראומה והאבל, להתמיר את הכאב לכדי יצירה. לאורך הספר, שין בן אלון מנכיחה את תהליך השחרור מחסותו של גבר ומציאת החותמת האמנותית האישית שלה – הישג שהיא מתייחסת אליו כשהיא מתארת כיצד דמותו של התוקף, המכונה באופן כמעט קומי "דלקרואה", שואל את גיבורת הספר האם היא חולמת להציג את עבודתה בביאנלה בוונציה ביום מן הימים ועונה לעצמו: "כמו כל הסטודנטיות שלי".
אם כן, נדמה שמעל לדמות הגבר והאישה, כמו גם המרחק שמשמש כמעין דמות נוספת בעלילה (המרחק בין ישראל של ההווה לאיטליה של אז, המרחק בין התמימות של האישה הצעירה להתפכחותה כאישה בוגרת, המרחק בין נקודת המוצא של אמנית בתחילת דרכה למשאבים הרבים שעומדים לרשותו של אמן בכיר, המרחק הכמעט בלתי ניתן לגישור לפרקים בין המנטליות הנשית לזו הגברית), חגה דמות נוספת, אולי משמעותית מכולן – הזמן. הסיפור של שין בן-אלון נע בתזזיתיות מתודולוגית בין תל אביב של שנת 2017, וונציה ב-1986, שוב תל אביב ב-2017 ואז גם תל אביב בשנת 2023. אצל שין בן-אלון הזמן הוא דמות נזילה, לא יציבה, משתנה תדירות, או כפי שניסח זאת הפילוסוף אנרי ברגסון בטובעו את המונח "משך": הזמן הוא לא רק תנועה לינארית מהעבר אל העתיד אלא רגעי הווה מתמשכים שמולידים זה את זה ונולדים זה מתוך זה.
הזיכרון שנעוץ בעור
כמו בספרה הקודם של שין בן-אלון, הנובלה הגרפית "חמש רגליים" (שגולל את סיפור ההתגלות של סוד משפחתי כאוב), גם כאן שין בן-אלון נשענת על חוויה אוטוביוגרפית כדי להזמין את קוראיה להצטרף עימה לטיול מרובה-תחנות באקס-טריטוריה מנטלית מודחקת ומורכבת. גם כאן, הטקסט והרישום משלימים זה את זה בדיאלוג שמתהווה במלאכת מחשבת חזותית וטקסטואלית ומשמשים את שין בן-אלון כדי לגלות טפח ולכסות טפחיים.
על כל שביב מידע שהיא חושפת בפני הקוראים, שין בן-אלון גורעת דבר מה – היא מטשטשת את קווי המתאר של הגוף הנשי, שלה, זה של פרפורמריות ישראליות אמיתיות שהעניקו לה השראה במופעיהן ומופיעות בחלק אותו שין בן-אלון מכנה "אינדקס הדיוקנאות", המכיל דמויות נשיות המככבות ביצירות אמנות איקוניות, אם נרצה, כל הנשים שלא אמרו "לא".
במקום הגוף, שין בן-אלון משאירה רק עדויות, הדים לנוכחותו במרחב ולטרנספורמציות שהזמן והמפגש הפוצע עם האחר חוללו בו: פטמות חשופות משורטטות בגרפיט מחיק, קווים אדומים שניבטים מתוך קווים שחורים ומרמזים על דם שניגר ומאז הספיק להקריש, פציעות שהחלימו אך הותירו את חותמן בעור החשוף. שין בן-אלון מוחקת את התוואי של המפה העירונית שבה השתמשה גיבורת סיפורה כדי לטייל בוונציה, ומשאירה רק אתרים נודעים שחלפה על פניהם בדרכה: קפה פלוריאן, הג'רדיני, פיאצה סן-מרקו. את הקואורדינטות הגיאוגרפיות מחליפות מילות מפתח מתוך הדיאלוג המשוחזר עם דמות הגבר-אמן-חונך-טורף, אשר מובילות אותה ואת קוראיה אל נקודת האל-חזור, אל המקומות בנפשה שהייתה צריכה להשאיר מאחור ("לאן את צריכה להגיע?"; "אני חושבת שהלכתי לאיבוד").
אך המחיקה היא לא רק עדות ויזואלית חרישית לרצון להעלים את הזיכרונות הכאובים. היא משמשת את שין בן-אלון גם כטקטיקת ניכוס שמבוצעת היטב בידי אמנית שמכירה את תולדות האמנות לעילא ולעילא. במציאות שבה גברים כדוגמת "דלקרואה" הם עדיין שומרי הסף של המועדון האקסקלוסיבי הקרוי "עולם האמנות", והאקט החתרני של המחיקה מיוחס היסטורית בעיקר ליוצרים גברים קאנוניים כדוגמת רוברט ראושנברג (דה-קונינג מחוק, 1953), היא בוחרת לכתוב את סיפורה על גבי דפיהם המחוקים של ספרים שחוברו אודות עבודותיהם של מאסטרים גברים.
גם כששין בן-אלון מסמנת את השתיקה המאיימת ואת האלם שנגרם בעקבות הטראומה, הרישומים שלה זועקים במקומה: זרועות נשיות חופרות בקפלי בטן מקווקוות צלקות-צלקות אדומות ומשתפלת מעל זוג רגליים פשוקות החושפות איבר מין פעור; דמות נשית מניחה את ראשה על ספה אך גפיה נוזלות ממנה ברפיון; בכפולת עמודים מרכזית עשרות פטמות זקורות מנוקבות על ידי נעצים. הפילוסוף עמנואל לוינס כתב כי "האדם חשוף לאחר כמו שהעור חשוף למה שפוצע אותו". את החשיפה הכפולה הזו שין בן-אלון חוקרת, ממסגרת, כמעט מעלה על נס.
אם בזמן עלילת הספר העולם התייחס לנבירה בפצע הפגיעה המינית ברתיעה ובהשתקה, בבחינת Noli me tangere הישועי בגרסה מפנת העורף, אזי המהלך ששין בן-אלון מכוננת בספרה הוא בגדר חיטוט חוזר ונשנה, כמעט מתריס. בספרה Stigmata, הסופרת והמחזאית הלן סיקסו מתארת את עצם מעשה הכתיבה באופן דומה: "כל הספרות היא מצולקת. היא חוגגת את הפצע וחוזרת על החבורה. כל סטיגמטקסט הוא פורטרט של סיפור שהותקף מכל הכיוונים, שתוקף את עצמו ולבסוף חומק". 1 אם כך, ב-VENICE, שין בן-אלון מזמינה אותנו לטמון את אצבעותינו יחד איתה בשריטה המדממת, כפי שישו קרא לתלמידו המפקפק תומאס לחוש במו ידיו את פצעי הסטיגמטה. במהלך הזה יש מן הנדיבות המרפאת, כי הקריאה והצלילה אל הרישומים מזכירות לנו שגם הפצעים שלנו יכולים להיות פלאים.
הערות שוליים
- תרגום המחברת לעברית מתוך התרגום לאנגלית של Stigmata. הציטוט לקוח מההקדמה לספר, שתורגם מצרפתית על ידי אריק פנוביץ' וראה אור בהוצאת רוטדלג' בשנת 1998 (נדפס מחדש בסדרת הקלאסיקות של רוטלדג' ב-2005). ↑
ג'וי ברנרד (נ. 1996) היא אמנית רב-תחומית, רקדנית, עיתונאית ומבקרת אמנות ומחול אשר חיה ופועלת בירושלים ובתל אביב. כתיבתה העיתונאית והספרותית רואה אור בשלל עיתונים וכתבי עת, ובהם: מגזין הספרות "גרנטה", עיתון "הארץ", מגזין פורטפוליו, The Jerusalem Post, The Art Newspaper, Flash Art, Collectors Agenda ואחרים.ות. ג'וי משתפת פעולה תדירות עם אמנים.ות אחרים.ות כפרפורמרית וכדרמטורגית. היא מלמדת כתיבה, אימפרוביזציה במחול ופרפורמנס.
