ראיונות

לִבָּהּ

עוז ברק

איך נולד הספר שלך?

זה היה כשגרתי בנווה אילן אצל ההורים, ב 2016-7. קניתי ציוד והפכתי את הסלון לסטודיו. רציתי להתאמן בפלאשים, אז שמתי בפייסבוק כמה תצלומים והזמנתי א.נשים להצטלם, וחוץ מגבר אחד, פנו אליי רק נשים. אחרי כמה סשנים קניתי מצלמת ברוניקה 6X6, שאני מת עליה ומשתמש בה עד היום, ואמרתי יאללה אני אצלם הכל בפילם. זה היה חלום שלי, לצלם עם סטודיו פלאשים בפילם.

איך זה בשבילך כגבר, היום, לצלם נשים?

היה לי ברור שאת השעה הראשונה נשב ונדבר. רציתי שאלו יהיו פרוטרטים אישיים. השיחות זרמו לפרטים מאד אישיים, כמובן גם מהצד שלי. ואני מרגיש שהתצלומים מאד כנים בזכות זה. היו כמה מצולמות שבכו על הסט. הרשו לי ולעצמן להיות מאד נוכחות. אני שמח מאד להגיד שכולן מאד סמכו עליי. מעבר לכך, אני מצלם בפילם ואי אפשר לראות מה אני מצלם, אי אפשר לראות מסך. נתנו בי אמון. אחרי שצילמתי עשר נשים, התחלתי להבין שיש פרויקט. והדבר הכי חזק היה שבסוף אחד הסשנים מישהי אמרה לי ״שאנחנו חברים טובים״. הרגשתי שאני מנסה לשחרר אותן מ״להיות יפות״, או להיות יפות בגלל שמתאפשר להרגיש משוחררות. להראות פגיעות, שאני מזהה גם בעצמי. זה היה חסד גדול מה שקרה שם. כמעט אומר סוג של פוטותרפיה. כל המצולמות הגיעו לסטודיו די מרחוק, לבית שבו אנחנו לבד. אין שם קליטה טובה של טלפון, זה מקום יחסית מבודד. ממש ניתוק מהמציאות. היתה שם אווירה שאיפשרה איזו שכחה, לשכוח מהכל ולצלול. לא יודע אם זה היה מתאפשר במקום אחר.

אפשר לפתוח את הספר משני כיוונים, ועל הכריכה יש שתי נשים. 

כן. בחרתי את השחור לבן קודם, כי הוא חזק ובועט יותר. היה לי ברור שהוא יהיה על העטיפה. הניגודים ביניהן יצרו איזו הרמוניה שחיפשתי בספר. 

אתה גם מצלם הרבה א.נשים בטבע, ממה שאני רואה באינסטגרם.

כן, אני מאד אוהב לצלם בטבע, זה השראה בשבילי לטקסטורות וצבעים. נורא קל כשמצלמים בחוץ, להתעלם מהמצולם.ת. בסטודיו זה רק מי שלפניי, וזה נהיה אישי מאד. 

בהקשר הזה, מה רצית שהספר יעשה בעולם?

אני חושב אולי שאני מקווה שאנשים יוכלו לראות גם אותי דרך המצולמות. יש תמונות מאד ספיציפיות שאני מאד מרגיש בהן את עצמי. אני חושב פשוט שרציתי שאנשים ירצו להסתכל בו, ויחוו משהו מהתהליך כמשהו שלם. 

הספר הזכיר לי אמירה ששמעתי פעם, שבעצם אי אפשר לאהוב ״צילום״, אפשר לאהוב ״תצלומים״. 

אני בהחלט יוצר מתוך אהבה, אבל מילת הקוד בשבילי היא פגיעות. זו מילה שליוותה אותי הרבה זמן, עד שיום אחד אמרתי לעצמי ״תפסיק עם זה, רוב האנשים לא מבינים פגיעות באותה הצורה כמוך״. אז כן, אהבה כמניע.

זה קשור גם לשם של הספר, לִבָּהּ – Core, נכון?

כן. תוך כדי שהבנתי שאני עושה פרויקט, הבנתי שאני מנסה לקלף קליפות, וזה תמיד קשור לנפש ולכנות. קודם עלתה המילה באנגלית Core, שזו מילה יפיפיה בעיניי. ואז לִבָּהּ, הלב שלה, בלי י׳. חבר הציע לכתוב כך ועפתי על זה, הלב שלה. עכשיו אני הרבה יותר אוהב את השם בעברית. יש לי היסטוריה עם אנגלית. גרתי ארבע שנים בארה״ב כשהייתי ילד. אני לא זוכר כלום משם, אבל את היומן שאני כותב כל יום, יותר קל לי לכתוב באנגלית. אני לא דובר שוטף, אבל איכשהו כשאני כותב בעברית אני מתחכם, ובאנגלית זה יותר פשוט. אני עושה המון טעויות וזה נשמע רע, אבל אלו טעויות שלי ואני מבסוט עליהן. היה לי חשוב לעשות את את הספר בשתי השפות.

במרכז הספר יש שני טקסטים, זה מול זה, אחד בעברית ואחד באנגלית. אני אוהבת שהם בעצם תגובה אחד לשני ולא תרגום. הטקסטים נולדו מתוך המפגשים עצמם?

לא, אבל באותה תקופה שצילמתי. אני מאד אוהב לכתוב, ומתנסה בכל מיני צורות כתיבה. בניגוד לצילום שאני צורך הרבה, אני לא קורא הרבה שירה, לא מכיר חוקי כתיבה, זה יוצא ממני לא מתווך. אני לא מראה לאף אחד, ואין לי את הלחץ של מה יגידו. זה כמעט יותר אותנטי בשבילי מהצילום. בהשוואה לצילום, אז דווקא לכתוב בשבילי זה ׳להראות׳. אחרי שהחלטתי לעשות ספר התחלתי לדפדף ביומן ולבדוק טקסטים. לא רציתי להעמיס. אני אוהב שליד תצלום יש טקסט, גם אם לא קוראים אותו, חשוב שהוא שם.

היתה איזו אכזבה בדרך או קושי?

היתה אכזבה ושיעור עם הספר. ההדפסה לא יצאה כמו שרציתי, הייתי צריך להתפשר והרבה. לקח לי הרבה זמן לשחרר ולהגיד ״זה מה שיש בתקציב״. כשבאמת שחררתי, התחלתי לאהוב את הספר. כבר לא ראיתי פגמים, את הפערים בין המסך והדפוס. זה לשים את האגו בצד. וברור לי שזה שיעור אינסופי. אני חושב שהעובדה שהרבה אנשים קנו אותו, עזר לי לשמוח ולשחרר.

לעשות ספר זה כמו?

אני צריך שבועיים חופש בשביל לחשוב על השאלה הזאת. אגיד משהו שכתבתי בפייסבוק כשהספר יצא, ״שרוב הסיכויים שאני לא אביא ילדים לעולם, וספר בשבילי זה כמו ילד, מקווה להביא עוד הרבה ילדים״.

הספר הזה גרם לי לרצות להחזיק אותו, שזה נראה לי משהו שספר אמור לעשות. תודה! השראות שלך?

ר׳יצרד אבדון כמובן, Ryan McGinley, Harley Weir.

איפה משיגים?

באתר שלי.

עוז ברק, יליד 1985, חי ועובד בתל אביב-יפו. למד בבית הספר הבינלאומי לצילום TheDarkroom בפירנצה, איטליה ובסטודיו גברא - בית ספר לצילום. צלם דיוקנאות ואופנה. יצר יחד עם מיקי לוי את הפרויקט אנשים: אשר מתעד אנשים ואת הסיפורים שלהם ברחובות ישראל. 

״קודם עלתה המילה באנגלית Core, שזו מילה יפיפיה בעיניי. ואז לִבָּהּ, הלב שלה, בלי י׳. חבר הציע לכתוב כך ועפתי על זה, הלב שלה. עכשיו אני הרבה יותר אוהב את השם בעברית.״

"בניגוד לצילום שאני צורך הרבה, אני לא קורא הרבה שירה, לא מכיר חוקי כתיבה, זה יוצא ממני לא מתווך."